תגידי,
מה את
באמת
רוצה לראות
בסרט חתונה שלך?
את אמא שלך בוכה מרוב התרגשות?
את העיניים הנוצצות של כולם כשאתם בחופה?
את החברים משתוללים ברחבה, את סבתא רוקדת, את המבטים שלכם אחד לשנייה?
או את השמלה על הקולב, צילום של הטבעות על ההזמנה ועוד סרט גנרי שכבר ראית עשרים כמוהו?
עוד מעט מגיע היום שלך. היום שלכם.
היום שחיכיתם לו.
יום שכולו רגעים מרגשים של פעם בחיים.
ופתאום הצלם אומר:
"תעשו שוב."
"תלטפי את השמלה."
"תעשו כאילו אתם צוחקים."
"לא טוב.. שוב."
ובמקום להיות ביום שלך את מתחילה להרגיש שאת משחקת אותו.
ומה שאמור להיות היום הכי כנה ומלא באהבה, הופך להצגה.
ואז… כמה שנים אחרי, את יושבת לראות את הסרט.
זה נראה מהמם.
הצילום יפה, הכל ערוך מדויק.
אבל את לא בוכה.
לא צוחקת.
לא מרגישה כלום.
ואת מבינה..
יפה זה לא מה שרצית לראות.
רצית להרגיש שוב.
לזכור איך זה הרגיש
הלחץ, ההתרגשות, הדמעות
המבטים של כל האנשים שהגיעו בשבילכם מסתכלים עליכם בחופה בעיניים נוצצות
האנשים שאולי כבר לא בין החיים חוגגים ביום שלכם
המבטים ביניכם שאומרים הכל בלי לדבר.
לחזור ליום שלכם.
אבל זה לא חייב להיות ככה.
כי יש דרך אחרת.
בלי בימוי. בלי להפריע.
כדי שמה שיישאר איתך זה לא הסרט,
זו התחושה.
שתפתחי אותו בעוד שנה,
או שלושים,
ותרגישי. באמת.
אז איך זה נראה
כשעושים את זה אחרת?
איך אני הגעתי לזה?
אף פעם לא הייתי אחד של מסגרות.
חייתי בארבע יבשות, עשיתי כל מיני עבודות,
תמיד ברחתי מכל מה שמרגיש קבוע מדי, מתוכנן מדי.
באיזשהו שלב עבדתי כמלצר באולמות אירועים.
וכשעמדתי שם מהצד, הסתכלתי על הזוגות וניסיתי להבין
איך זה יכול להיות שכולם נראים אותו דבר?
אותה כניסה, אותן תמונות, אותן סצנות.
תהיתי לעצמי תמיד אם זה נראה כל כך מאולץ, איך זה מרגיש למי שמתחתן.
איך זה מרגיש לא להרגיש?
ואז הגיע ה־7.10.
הוקפצתי למילואים, והיה לי הרבה זמן לחשוב.
ושם הבנתי שאני לא רוצה לעשות דברים סתם.
אני רוצה לתעד.
לתפוס רגעים כמו שהם, מהעיניים שלי.
רגעים שלא חוזרים.
ובלי לשים לב, הגעתי לעולם החתונות
דווקא המקום עם הכי הרבה מסגרות ותבניות שיש.
וכנראה שדווקא בגלל זה רציתי לעשות בו משהו אחר.
להיות שם באמת,
לתפוס את הרגעים הקטנים שאף אחד לא מביים.
שאם לא הייתי מצלם היו הולכים לאיבוד.
וזה ריגש אותי.
ואז שיחת טלפון אחת חיזקה לי את זה לגמרי.
אחת הלקוחות הראשונות שלי שיתפה אותי שאצל חברה שלה
ביקשו מהם לעשות את המפגש חמש פעמים.
חמש.
שם הבנתי סופית.
משהו נדפק בתפיסה של סרטי חתונות.
אתם לא אמורים להיות משהו בשביל הסרט.
הסרט אמור להיות שם בשבילכם.
כדי שיום אחד, כשתפתחו אותו שוב תוכלו להתרגש באמת.
ולהרגיש מחדש איך היום הזה היה.
איך זה הרגיש להם
שאלות שאולי עלו לכם
אבל רגע... אנחנו לא מהזוגות שמצטלמים.
מושלם. אתם בדיוק הזוגות שאני הכי אוהב לצלם.
כי אני לא מבקש מכם להצטלם.
אני לא אגיד לכם איפה לעמוד, איך לחייך או מה לעשות.
אתם לא צריכים "לשחק" שום דבר.
אתם רק צריכים להיות ביום שלכם, עם האנשים שלכם, ברגעים שלכם.
התפקיד שלי?
לתפוס את זה כמו שזה.
בלי להפריע, בלי לביים, בלי לעצור אתכם.
וכשיום אחד תראו את הסרט,
תוכלו להתרגש מחדש.
יש המון צלמים, למה דווקא אתה?
יש באמת.
אבל מה שאני מציע זו לא עוד עריכה יפה.
זה סיפור.
סיפור אמיתי של היום שלכם, כמו שהוא היה לא כמו שהוא אמור להיות.
בלי לחתוך את הרגש, בלי לתקן את המציאות.
פשוט לשמור לכם את מה שבאמת חשוב.
לא נראה לנו שנצפה בזה. זה מרגיש מיותר
יכול להיות שלא תצפו בזה שבוע אחרי החתונה.
אבל עוד שנה, חמש, שלושים שנה?
כשתשבו בסלון, תראו את ההורים, החברים, סבתא שרוקדת באמצע הרחבה
תבינו שזה הדבר הכי יקר שנשאר לכם.
לא נעים לנו ממצלמות, אנחנו מפחדים להרגיש מובכים.
חד משמעית.
הרגעים הכי יפים קורים דווקא כשלא מרגישים שיש מצלמה בסביבה.
המטרה שלי היא להיטמע ולהיות זבוב על הקיר.
אחרי כמה דקות אתם תשכחו שאני שם.
יש חבילות? איך יודעים מה לבחור?
בטח שיש.
אבל אני מאמין שחבילות בוחרים בשיחה, לא בטבלה.
מה שמתאים לכם זה מה שחשוב.
נדבר בטלפון, נבין מה חשוב לכם, איך תרצו שיראה היום שלכם,
ואז אבנה לכם את זה כמו שצריך.
אתה עושה גם צילומי סטילז?
וידאו זה התשוקה שלי, המקום שבו אני באמת מרגיש שאני מצליח לתפוס רגעים כמו שהם. אבל אני יודע כמה חשוב גם הסטילס, ולכן יש לי צלמים שאני סומך עליהם בעיניים עצומות, שמגיעים איתי כשצריך. אם תרצו חבילה מלאה, נדבר על זה ונרכיב משהו שמתאים בדיוק לכם.
תזכרי שבסוף,
הסרט הזה לא בשביל להרשים.
הוא בשביל לזכור.
בשביל להרגיש.
בשביל שתשבו יחד, בעוד שנה או שלושים
ותוכלו להתרגש מחדש כאילו היום הזה קורה ממש עכשיו.
אז אם זה מה שאת רוצה מהסרט שלך אני כאן בשבילך.
נשאר רק להשאיר פרטים
ואחזור אלייך.
- Amit@amitoledano.com
תנאי שימוש
הצהרת נגישות
All rights reserved to AMIT © 2025
